מי צריך לפחד ממי? ההורים מהמורים או להפך? אם לתיכוניסטית מקרית ים טוענת כי מאז שפנתה למשרד החינוך והתלוננה נגד בית הספר ביתה סובלת ממסכת התעללויות – כך דווח ב"זמן קריות". משרד החינוך: "החלטות בית הספר התקבלו, על פי שיקולים פדגוגיים ומקצועיים"
אורית פרץ-ארי, זמן קריות
מחלון ביתה של שירן (שם בדוי), היא יכולה לראות את מבנה חטיבת הביניים בה היא לומדת בקרית ים. יש ילדים שהיו מאד שמחים לקרבה ולזווית הראיה, אבל בשביל שירן זו רק תזכורת כואבת.
שירן טוענת כי עברה מסכת התעללות מצידם של המורים במוסד ואין לה כל כוונה לחזור לבית הספר הזה. כשהיא תחזור לספסל הלימודים, זה יהיה בבית ספר אחר.
אבל שירן לא נרגעת. בדיוק ההפך. "גם אחרי שאעבור בית ספר – אצטרך לראות אותו מהחלון כל יום, ולחשוב על מה שעברתי שם. על מה שאני עוברת עכשיו". היא אומרת בזעם ומוסיפה: "הם הרסו לי את החיים".
לא מפסיקה לבכות
שירן התחילה את השנה בכיתה חדשה, כיתת אומ"ץ, כדי לשמר ולשפר את הישגיה הלימודיים. "באומ"ץ יש ילדים עם יכולת, אבל שלא מסתדרים בכיתה רגילה. ככה אנחנו מגיעים לבגרות מלאה. יש תגבורים בקבוצות קטנות, ומתרגלים שעוזרים. יותר קל ללמוד שם", היא מסבירה.
אבל זמן קצר לאחר תחילת שנת הלימודים, התחילו הבעיות: שרה (שם בדוי), אמה של שירן, מתארת את המצב שנוצר: "מהתחלה היו בעיות לשירן עם המחנכת החדשה. שירן אמרה שהיא סתם מתנכלת לה, אבל אני לא האמנתי. תמיד הייתי בצד של המחנכת. עכשיו אני מצטערת שלא האמנתי לילדה.
"כשבאים בטענות ל'ילדים של יום' – כדאי שיבדקו את המורים של היום. אחרי שהתחלתי להיכנס יותר לעומק של התלונות שלה – הבנתי שהיא צודקת. אני חושבת שפשוט היא חיפשה סיבה להוציא אותה מהכיתה, כדי לפנות מקום למישהו אחר במסגרת".
והיא מצאה את הסיבה?
"לא הגעתי ללימודים יום אחרי הסילבסטר", מספרת שירן. "גם אני וגם אחותי לא הלכנו בידיעת אמא. בבוקר היא שלחה הודעה למחנכת שאני לא אגיע, מכיוון שחזרנו מאוד מאוחר. יום אחרי זה נכנסתי לכיתה, והיא שאלה אותי למה לא הגעתי.
"ידעתי שאמא שלחה לה הודעה, אבל התביישתי להגיד מול כל הכיתה, אז אמרתי שלא הרגשתי טוב. היא הוציאה את הטלפון שלה מול כל הילדים, קראה את ההודעה של אמא שלי בקול רם ואמרה לי 'בפעם הבאה תתאמי עם אמא שלך גרסאות'. כאילו הוציאה אותי ואת אמא שלי שקרניות, והשפילה אותי מול כל הכיתה".
איך הרגשת?
"הרגשתי ממש מבוישת, היא יכלה לקחת אותי לצד בהפסקה ולדבר איתי, למה מול כל הכיתה? אחרי זה היא נתנה לי עונש – להגיע שלושה ימים חצי שעה לפני הלימודים. אמא שלי לא הסכימה לעונש".
"בעיניי זה היה עונש לא מידתי", מסבירה שרה. "הורים מוציאים את הילדים מהלימודים מכל מיני סיבות, ומותר לילד להיעדר יום אחד בלי אישור רפואי. במימונה נעדרו המון, ואף אחד לא אמר כלום. עונש אמור להיות חינוכי. למה היא מחנכת פה? מה מותר לחגוג ומה לא? אני התנגדתי לעונש, מכיוון שלא הייתה הצדקה, וגם הסברתי את זה למורה.
"אחרי שהיא לא הופיעה לעונש, התקשרה המורה לזמן אותי לפגישה. אחרי שהיא ניתקה איתי – היא הודיעה לשירן שעד שאני אגיע לשיחה היא מושעית מהכיתה, ועוברת לכיתה אחרת. כל זה, כשיום למחרת יש להם מבחן במתמטיקה.
"התקשרתי אליה, מכיוון שזו החלטה שיכולה סתם לפגוע בילדה, אבל היא בשלה. אמרתי לה: 'תשמעי, את יודעת שאני עובדת במשרד עורכי דין ולומדת משפטים. מה שאת עושה זה לא חוקי, ולא בתום לב'. אמרתי לה שאני אכתוב מכתב למשרד החינוך, ונראה איך הם יתייחסו לזה. היא ניתקה לי".
ומה עשית?
"לא רציתי לחכות לפגישה, וכבר בבוקר הגעתי למנהלת. היא לא רצתה לשמוע, נתנה מייד גיבוי מלא למורה, ועוד אמרה שאיימתי עליה. בשיחה הם העלו את סיפור הסילבסטר, ואחרי שהסברתי שמותר לה להיעדר יום אחד – פתאום הם דיברו על זה שהיא קשקשה על מחברת של מישהו, והציגו אותה כאילו היא עבריינית. הם פשוט חיפשו תירוצים, כדי להעביר אותה לכיתה רגילה".
שירן עצמה מוסיפה: "עוד לפני מה שקרה המורה והמנהלת אמרו לנו שיש מישהו שיעוף מהכיתה, ושיש תור של ילדים שמחכים להיכנס. הם חיפשו את המישהו הזה".
אבל מה זה אומר מבחינתך לעבור?
"בכיתה רגילה לומדים חמש מקצועות יותר, בקצב מהיר יותר", מתערבת האם. "החלטתי לפנות למשרד החינוך, ונקבעה לי פגישה עם מפקח מטעמם לעוד שבועיים. רציתי שלפחות בשבועיים האלו יתנו לה להישאר בכיתה, עד הבירור. זה שבועיים שהיא יכולה להפסיד חומר ולצאת מאיזון, וגם ככה היא כבר הייתה כולה מעורערת ובכלל לא רצתה ללכת לבית הספר. הם לא הסכימו".
מה זאת אומרת מעורערת?
"שירן הייתה במצב נפשי מאוד קשה. עצבנית, מדוכאת ולא מפסיקה לבכות. בשלב מסוים כבר לקחתי אותה לרופאה, שהמליצה ונתנה מרשם לכדור הרגעה. העדפתי לא לתת לה, זו הרי לא סוכריה. בסוף בעזרת אמא שלי הצלחנו להרגיע אותה. היא צריכה לעבור טיפול פסיכולוגי, ובבית הספר היא לא יכולה ללכת ליועצת כי היא לא סומכת עליה. היא פוחדת שתהיה עליה סטיגמה של פסיכית, ולכן גם לא רוצה ללכת למסגרות המקומיות. אני אצטרך למצוא את המימון, ולשלוח אותה למישהו פרטי, מכיוון שהרופאה כבר דוחקת בי".
איפה באמת הייתה היועצת של בית הספר בכל הסיפור הזה?
"זאת שאלה שגם אני שואלת. רק לפני הפגישה עם המפקח היא נכנסה לתמונה, עד אז לא ראינו אותה. היא ניסתה לשכנע את שירן שגם אם המפקח מחליט להשאיר אותה בכיתה הרגילה – שתבקש לעבור, כדי שהמחנכת לא תרגיש שדורכים לה על המילה. תראי מה חשוב להם. בפגישה עם המפקח היא אמרה, ששירן אמרה לה שהיא לא רוצה להישאר באומ"ץ.
"שאלתי אותה אם היא בטוחה שזה מה ששירן אמרה, ואחרי שהיה ענתה כן סיפרתי לה ששירן הקליטה את השיחה איתה. היא התחילה להחליף צבעים, והתחילה לגמגם שאולי זה היה בפגישה הקודמת. אבל הבעיה היא שהייתה רק פגישה אחת. האבסורד הוא, שגם לנוכח כל זה המפקח המשיך לקחת את הצד שלהם. יותר מזה – הוא עוד הכניס את שירן, ואיים עליה שאסור לה להקליט מורים ושינקטו נגדה צעדים".
זה היה האופי של הפגישה איתו?
"כשהתחלתי לספר לו מה שהיה הוא עצר אותי, ואמר שאני צריכה לדבר כללית ולא נקודתית. אבל זה מקרה נקודתי, זאת הילדה שלי ויש השתלשלות עניינים שגרמה לה לעוגמת נפש נוראית, ובגלל זה קראתי לו. ובכל זאת הם לא נתנו לי להיכנס לפרטים".
ומה הוא החליט בסוף?
"הוא תמך בהחלטה להעביר, ונימק זאת בסיבה שנוצר מצב של חוסר אמון בין המחנכת לתלמידה. בטח שיש חוסר אמון, אבל למה שירן צריכה לשלם על זה? הם אמרו לי שיסייעו לה, שייתנו לה תגבורים, מכיוון שבכיתה הרגילה הם כבר הרבה קדימה עם החומר. העזרה שלהם הסתכמה בכמה ספרים שנתנו לה, וזהו. הציונים שלה צנחו בצורה חדה, פגעו לה בלימודים ופגעו בה נפשית".
איך זה מתבטא?
"אני מעדיפה לא להיכנס לפרטים כדי לא לפגוע בה, אבל זה קשה, ואני לפעמים מרגישה שאני לא מכירה אותה. יש בה כעס נוראי. היא אמרה לי פעם שהיא חיה בתקווה, שיום אחד היא תשרוף את בית הספר. היא בחיים לא אמרה דברים כאלו. היא נהייתה פחדנית ועצבנית". שירן מפרה את השתיקה ואומרת:"אני מרגישה שהרסו לי את החיים. אני כבר לא יכולה לסבול שמדברים איתי על בית הספר הזה".
תחושה של השפלה
לטענת שירן ואימה, לאחר שהיא עברה כיתה, היחס אליה רק החמיר. "מאז המקרה הזה – גם המורים האחרים כאילו התאחדו נגדה", קובעת האם. "זה תחושה נוראית של עליהום". שירן ממהרת לנדב דוגמא: "פעם אחת בשיעור אנגלית הייתי עם העט בפה, ככה סתם בלי לשים לב. פתאום המורה פונה אליי, ושואלת אותי איזה סוג של כלב אני. כמובן שכל הילדים צחקו".
את שיא ההשפלה חשו השתיים לקראת הטיול השנתי. "ביום ראשון היא הייתה אמורה לצאת לטיול שנתי, וביום רביעי שלפני הם יצאו לנקות את חוף הים", מספרת שרה. "לשירן יש איזושהי בעיה רפואית, ובפעילות מאומצת היא צריכה להיות עם נעלים ומדרסים. פה אני לא מצדיקה אותה, מכיוון שהיא הייתה צריכה לבוא מוכנה.
"בכל מקרה היא הגיעה עם כפכפים, אז היא לא השתתפה בפעילות וישבה בצד. רכזת השכבה ניגשה ושאלה אותה למה היא יושבת, אז היא הסבירה לה. חוץ ממנה ישבו עוד עשרה ילדים, אבל היא פנתה רק לשירן".
שירן ממשיכה: "יום אחרי זה היא נכנסה לכיתה, ועשתה רשימה של מי יוצא ומי לא. כשהגיעה אליי היא התפלאה איך אני יכולה ללכת, אם יש לי בעיה כזו וכזו, ואם בים לא זזתי בכלל – איך פתאום אני יכולה ללכת. היא דיברה על זה מול כולם, הוציאה אותי נכה וכולם צחקו. אמרתי שזה לא קשור, ושהייתי בלי המדרסים, אז היא אמרה 'אבל יש לך פלטפוס', והילדים צוחקים. היא הוציאה אותי מהשיעור, ואמרה שאני לא יוצאת לטיול.
"אחר כך היא אמרה שהיא החליטה לא להוציא אותי בגלל איך שעניתי לה, אבל עוד לפני זה חברה שלי מכיתה אחרת ניגשה, ושאלה אותה אם נוכל להיות באותו אוהל, אז היא אמרה לה שאני בכלל לא יוצאת לטיול. כלומר היא כבר החליטה לפני כל השיחה בינינו".
"אחר כך הבנים צחקו עליה בהפסקה", מוסיפה שרה בכעס. "אסור למורה להפר את החיסיון הרפואי של התלמיד, זה גיל רגיש. היא התקשרה אליי בוכה, שהבנים רוצים להוריד לה את הנעליים כדי לראות את הפלטפוס. פניתי למנהלת, הרי הבעיה הזו אף פעם לא הפריעה להם להוציא אותה לטיולים".
ומה ענתה המנהלת?
"היא אמרה שאם היא הייתה יוצאת לטיול – היא הייתה לוקחת אחריות על שירן, אבל בגלל שרק הרכזת יוצאת – היא לא מוכנה לקחת אחריות. את שירן זה שבר. היא רצה משם, ברחה. חברות שלה עצרו אותה, והיא אומרת לי שהיא רוצה לרוץ לכביש, שידרסו אותה כבר. בסוף היא לא יצאה. מיותר לציין שהמנהלת כן הייתה בטיול".
בעקבות כל השתלשלות האירועים חשבת להגיש תביעה?
"אני עדיין חושבת על זה. אבל עשיתי הרבה בדיקות, עברתי על המון פסקי דין של מקרים דומים והנטייה של בית המשפט היא ללכת עם המורים והמחנכים. הם פוחדים ליצור יותר מדי תקדימים, ולפתוח פתח שכל הורה שמשהו לא מוצא חן בעיניו יבוא ויתבע.
"יש כאן מין אמירה וגיבוי גורף, אבל אני משאירה את האופציה פתוחה. אני קודם כל רוצה לראות, איך זה ישפיע עליה לאורך זמן. אני מקווה שהיא תהיה מסוגלת לשים הכל מאחוריה, ואז לא יהיה לי עניין בכלל לפתוח שוב את הסיפור. יש לי שבע שנים עד להתיישנות. בתקווה שלא נגיע לכדי זה, ונפתח דף חדש".
ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "החלטות בית הספר התקבלו, על פי שיקולים פדגוגיים ומקצועיים בלבד. מפאת צנעת הפרט לא נוכל לפרט יותר".
