האחיין נטע אפשטיין ז"ל קפץ על רימון בכפר עזה כדי להגן על ארוסתו, והגיס אורי רוסו ז"ל לחם במחבלים עד הכדור האחרון במחסנית; שרון שחר בן-ברק, עו"ס בריאות הנפש במחוז צפון של 'מכבי', משתפת על האובדן האישי ב-7 באוקטובר, החיים כמפונה, העיסוק בבריאות הנפש וחשיבותה של סביבה תומכת
מאת: שרון שחר בן-ברק
שנה חלפה מאז איבדתי בשבת ארורה אחיין אהוב (נטע אפשטיין) וגיס יקר (אורי רוסו) מכפר עזה. מקום בו גרתי עד גיל 30. אני, שרון, עו"ס בריאות הנפש במחוז צפון של מכבי. עובדת 19 שנה במכבי, מפונה מחניתה בשנה החולפת, גרים בשכונת אכזיב ליד נהריה. השנים הרבות שבהן אני עוסקת בטיפול בטראומה כעו"סית בריאות הנפש, לא הכינו אותי להתמודד עם מה שהתחולל ב-7 באוקטובר, הן ברמה הלאומית והן ברמה אישית-משפחתית.
בשבועיים האחרונים, לפני ראש השנה קיבלנו החלטה כמשפחה שאצא עם ביתי הצעירה להפוגה אצל אח של בעלי בכפר האורנים, הגדולים עם בעלי באים וחוזרים מפעם לפעם. חשה נמלטת, כמו אשתקד למרכז, מוצאת מפלט עבור הקטנה במיוחד. הבת שלי במהירות הבזק קיבלה חיבוק ותמיכה מהישוב – היא כבר בבית ספר, חוגים, חברות, תנועה… חיבוק מהקהילה. חזרה להיות פעילה בצורה מרגשת ומרשימה.
במקביל החלטתי לחזור לעבוד כעו"ס בריאות הנפש, בצורה מקוונת, היה נדמה שחשוב לשמור על השפיות ועל השגרה גם שלי, בצד המשך מתן מענה למטופלים. קיבלתי, שוב, באופן לא מפתיע גיבוי ממנהלת ישירה וממכבי להגיע לסניף מודיעין עילית ולעבוד בצורה מקוונת.
מרגישה צורך לכתוב על חוויה שלא מפסיקה להפתיע ולרגש אותי. דווקא משום שזה לא אישי בכלל, ולא נוגע להיותי מפונה, והיותי משפחה שכולה מה7/10, חווה את קבלת הפנים, חום הלב, והתמיכה של צוות מודיעין עלית כמשהו טבעי להם, מובן מאליו להם ולא עבורי. ההורים שלי לימדו אותנו שיש ערבות הדדית, דגלו ב"לראות" אדם ללא קשר למוצאו, בגדיו או מנהגיו. אני מאמינה שמסרים אלה אני מביאה לעבודתי. לחוות הושטת יד ברוחב לב, זה כמו מים זכים להולך במדבר ומעודד על אף העצב והייאוש במלאות שנה לשבת האיומה ההיא. כל פעם שאני נכנסת לסניף דורשים בשלומי, שואלים אם אני רוצה לשתות משהו, ואם אני צריכה דבר מה. אם אני נזקקת לפקסמייל – "עזבי, תני לי אסרוק לך". "את מפונה מהצפון? ספרי לי, את אחותי אני רוצה להיות איתך בחוויה הזו. אני לא מכירה מספיק" הם משפטים שאני שומעת תדיר וגם בלי מילים – בעשייה, במבט, בחיבוק ממשי. מרגישה שעל אף העצב והקושי, יש סיבה שהגעתי לעבוד פה, לפגוש באנשים מופלאים אלה. התייחסותם מזכירה לי את אהבת החינם שפיזרו נטע ואורי תמיד וגם ב7/10; נטע כשמסר את חייו והציל את ארוסתו כשקפץ על רימון שהושלך לעברם ואורי כשיצא מיד עם כיתת הכוננות להגן על אנשי הקיבוץ.
כשהוזמנתי לצפות בטקס המחוזי, לאחר מכן קיימנו שיחה בה שיתפתי על אהוביי שנרצחו ואחרות שיתפו על חוויותיהן; ילדיהם המתגייסים, היכרות עם נפגעים מהמסיבה או משדרות ועוד. הרגשתי שהיה כל כך נכון לבוא ביום הקשה הזה ולהיות "יחד" ולחוש אמפטיה ורצון לשמוע ולתמוך, לא בהתייחסות אלי כמסכנה. חשבתי לעצמי שאולי זה לא מקרי שהגעתי לכאן. הנסיבות רעות מאוד, החוויה אחרת לחלוטין. בפתח יום הכיפורים, וחשבון נפש שבין אדם לחברו – חשתי זכות לחוות בדיוק בזמן הזה את התחושה שמכבי היא "משפחה".
במכבי שירותי בריאות רואים בבריאות הנפש חלק משמעותי לחיזוק החוסן האישי, רק שבוע שעבר פורסם סקר הבריאות של ישראל במלאת שנה למלחמה שחושף את המצב הבריאותי של הציבור הישראלי ובו עולה כי ממשיך לטפס אחוז הישראלים שמעידים על צורך בקבלת סיוע נפשי מאנשי מקצוע ועומד על 30%. מהסקר עולה כי המצב בציבור כשנה לאחר אירועי ה-7 באוקטובר עדיין ירוד מבחינה פיזית ובעיקר נפשית, אך יחד עם זאת רואים סימני שיפור מעודדים במספר תחומים כאשר64% מהישראלים מעידים על רמת אופטימיות גבוהה.
