תוכן שיווקי
אתם רואים אותם ברמזורים, ברחוב, ברחבי אירופה אבל לא בתיאטרונים בארץ. מדוע הקרקס שייך לקצוות – או מופעים באוהלי קרקס גדולים ומרהיבים או ברמזורים? מי אלו האמנים שאתם פוגשים ברמזור? ואיפה עוד תוכלו לפגוש אותם בארץ? ראיון עם יוסי קובי, אמן קרקס, עובד סוציאלי קליני ומטפל רגשי – על שאלות אלה ונוספות.
מפגש בצומת
מכירים את זה שאתם נוסעים ברכב, יום שני ב-8:00 בבוקר, הדרך כל כך עמוסה. אין כבר זכר לבוקר השקט יחסית בו ילדיכם תרמו לבוקר קליל יחסית. הרמזור מתחלף לאדום, ולפתע, רגע לפני שאתם מבריחים איזו אנחה של תסכול, מגיחה לה דמות ספק מותאמת למציאות, בטח זו של 8:00 בבוקר יום ראשון… איך אתם מגיבים למראה של אותם ליצנים/קרקסנים/דמויות שמופיעות לכם בצמתים?
חריג בנוף החריג, ספר לנו קצת עליך…
החוצה פנימה או פנימה החוצה
טוב, אנחנו מדברים פה על נישה. הנישה של הנישה, תחום הקרקס בודד בארץ.
אני יוסי קובי, בן 34, לא שחקן, לא עושה תאטרון, מצחיק,אבל לא קומיקאי גם לא בדיוק עושה קרקס – מגיל עשר. למעשה, התחלתי להופיע רק לפני כמה שנים.
אז כמה זה חריג? אני מתייחס לזה באופן הזה: ישנם שחקנים, רקדנים ואמני במה שלומדים כבר מילדות במשך שנים רבות להכיר את עצמם דרך תנועה ומשחק. כלומר, מבחוץ – פנימה. עבורי הדרך הייתה הפוכה: אני מרגיש שהעבודה הטיפולית וההיכרות עם עצמי בעשר השנים האחרונות הביאה לחופש הזה בתנועה ולמעשה, לבנייה של המופע שלי. כלומר, מהפנים – החוצה.
ליצן בלי הכשרה מקצועית ובלי אף אדום, אבל ליצן
רגע, אז אתה ליצן?
בגדול לא, לפחות עד כה עוד לא למדתי, זה קצת חבל. אבל בואו תשמעו משהו: מה כן למדתי מהניסיון זה? שכולנו היינו קצת ליצנים. אנחנו רק צריכים "להיזכר" בדברים ששכחנו לאורך השנים.
הורים שקוראים את השורות האלה: הסתכלו על הילדים שלכם, ליצנים טהורים, מתים על תשומת לב, חקיינים מעולים, יצירתיים ומשחקי מילים עבורם זה ממש ללא מאמץ.
במופע שלי אני מרגיש שאפשר לראות שיש בי מן המאפיינים של הליצן. תשכחו מהתמונה שיש לכם בראש של אף אדום ובגדים מוזרים. ליצנים עדיין לפעמים מתלבשים ונראים ככה, אבל יש גם ליצנים אחרים כמו: פיליפ גוליה, צ'ארלי צ'פלין ואבנר המוזר. אני חושב שקיימים בי מאפיינים מתוך הדמות של הליצן. המופע שלי מסתמך במידה רבה על שטויות שאני אומר, אבל גם על תנועה ועל לא מעט על הבעות פנים, שתיקות מביכות, כישלון ומשחק עם הקול.
בסטת ג'אגלינג באילת
אז גם אתה הופעת ברמזורים?
לא, אבל כן התחלתי את דרכי ברחוב, אי שם לפני עשר שנים כשלא היה לי מופע. תנו לי לתאר לכם את הסיטואציה:
אני גר באילת, שיא הקיץ, מגיע לאזור המרכזי בכניסה של מה שהיה פעם "הבאסטות" המקוריות, לפני ששיפצו והעיפו אותם משם. המקום מפוצץ באנשים, כולם מפוזרים, יוצאים ונכנסים. אני מסתובב, מחפש את עצמי, מנסה להתמקם רחוק מספיק מהאיש של "לימונדה קרה ולא יקרה" אבל לא קרוב מדי לאיש של השטות הזאת, שמאתגר אנשים להיתפס למשך שתי דקות עם מתקן מתח.
איכשהו בתוך כל הסיפור הזה אני מקים את הדוכן שלי, תוחם ומתחיל להכריז שעוד רגע מתחיל מופע קרקס.
זה מביך, זה קשה, אבל אחרי עשר דקות כבר יש מסביבי 40-60 אנשים. ואז משום מקום אני מריץ רצף של ג'ינגולים עם כמה בדיחות ובסוף גם עושה נאום כסף שהכנתי מראש.
ג'אגלינג זה לילדים?
ממש לא בהכרח, העין האנושית יכולה להתעניין עד רמה מסוימת בג'אגלינג או בכל טכניקה שהיא. אם אנחנו מסתמכים על ג'אגלינג ברמה גבוהה אנו מוגבלים מאוד, העין תמיד תחפש ריגוש חדש והסף עולה באופן מתמיד. ברגע שהמוח רואה משהו פחות מעניין מגרה מרגישים שעמום. במופע שלי יש הרבה תקשורת עם קהל – עם מילים ובלי מילים כמו בעת מופע אש ואורות. כך שלמרות שיש רמה לא רעה בכלל של טכניקות מעולם הקרקס, אני לא מחזיק מופע של 45 דק' עם טכניקה בלבד. יש במופע קטעי קומדיה וקטעי מתנדבים. אה, ואלתור, מת על אלתור. במופעי הומור אני משלב קומדיה מותאמת לקהל מבוגרים ונוער.
המוח שלנו זה הדבר הכי חכם ביחס לעצמנו. אני מרגיש שיש נקודה כזו שניתן להגיע אליה, משם הכול פשוט זורם. אין הרבה חשיבה, יש זרימה, כשזה קורה עם מתנדבים – אלו רגעים ששווים זהב.
צ'ופרים למי שהיה איתנו עד עכשיו
אומרים שמאמרים אמורים לתת ערך, אז לאלה מכם שקראו עד כאן. שני דברים עבורכם:
קלישאה מספר אחת
זה לא הגיל זה התרגיל. אני בן 33 והמופע הראשון שלי קיים רק שנתיים. אני באמת רוצה להקדיש את שתי השורות האלה עבור הילד הפנימי שלכם – הקוראים. הקשיבו לו, זה לא חייב להיות שינוי דרמטי מקצה לקצה באורח החיים. אפשר להתחיל בקטן ממש כמו שאני התחלתי. עשו משהו עבור הילד הזה, הירשמו לשיעור משחק, קנו את הגלשן שתמיד חלמתם עליו, צאו לרוץ, שאלו את מאמן הקרטה של ילדיכם אם יש מפגשים למבוגרים, לא יודע. רק תעשו משהו עבור עצמכם.
קלישאה מספר שתיים
מכירים את זה שאנחנו חושבים שישנם אנשים יצירתיים שיוצרים יש מאין את הדברים המופלאים בעולם? אז לא ככה הדבר, חבר'ה, שום דבר לא נוצר מריק. אנחנו אוספים מכל הדברים שלקחנו בדרך ושמרנו אצלנו ויוצרים דברים חדשים. נסו להרגיש חופשי ולהרשות לעצמכם ליצור. אל תחששו שמא זה יהיה דומה למשהו אחר. כולם, אבל לחלוטין כולם, קיבלו השראה מאנשים אחרים. והכי חשוב, הכל היה קיים שם בטבע לפני.